בן חמדה ודוד. חגי נולד בט"ו בתשרי תשמ"ג (2.10.1982) בקריית גת. בן בכור. אח לשלומי, שנולד שנה לאחריו ולאלירן. לידתו של חגי עדיין טבועה בזכרונה של האם: "הבכי שלו עדיין מצלצל באוזניי. תמונות לידתו נמצאות אצלי בדמעות". ועוד היא מוסיפה: "הילדים גדלו באוירה משפחתית חמה, אוהבת ועוטפת. האב, דוד, אב מסור ומחובר לילדיו. את חגי נהג לקחת עימו לרכב על סוסים וטרקטורונים במדבר. כמתנת בר מצווה קיבל חגי מאביו טרקטורון. לא היה ילד מאושר ממנו בכל קריית גת".

ילדותו של חגי עברה עליו בקריית גת עיר הולדתו. הוא היה ילד רציני, בוגר ואחראי שלמד והשקיע בלימודים. בהיותו בן ארבע-עשרה אביו, דוד, נפגע בתאונת דרכים קשה ונדרש לשיקום ארוך בבית החולים "בית לוינשטיין". שגרת חייו של חגי הופרה וילדותו עברה מהפך. באחת הוא הפך מילד חסר דאגות, עם ילדות שמחה ומאושרת לילד עם אחריות גדולה על כתפיו. באחת, הוא התבגר והחל לשמש עוגן ומשענת לאמו ולאחיו. הייתה לו מסירות אין קץ למשפחתו. חגי נהג לבקר את אביו החולה. בכל סוף שבוע היה מצטרף לאמו בביקוריה בבית החולים. האם נזכרת באחד מביקוריהם המשותפים: שלושה שבועות לאחר התאונה, חגי ישב ליד האב ופתאום אמר: "אמא, אבא פקח עין. פניו זרחו והוא היה מאושר". ומוסיפה: "לאחר כמה דקות בישר הרופא, כי מצבו של האב קשה ונדרש עוד שיקום ארוך. נפלו פניו של חגי הוא היה כאוב ועצוב".

בתקופה זו שימש חגי יד ימינה של האם: עזר לה בהכנות לעלייה לתורה של האח שלומי, שמר על אחיו כאשר אמו נעדרה מהבית ואפילו הקפיד ללמוד ולשמור על ציונים טובים, כדי לא להוסיף לאמו דאגות. כילד למשפחה מסורתית ומאמינה ולמרות גילו הצעיר, נהג חגי לפקוד רבנים שיתפללו ויברכו את אביו להחלמה מהירה. הוא ידע שמעשהו זה חשוב לאמו ולמשפחתו. לאחר החלמתו של האב וחזרתו הביתה מבית החולים, הפך חגי למלווה הקבוע שלו לכל הטיפולים להם נדרש: לפיזיותרפיה, לרכיבה על סוסים ועוד. חמדה מספרת: "הכנסתי את חגי כל הזמן לעניינים. שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי, במצוקות שלי, בקשיים, בתהליכי בניית הבית. זה גרם לחגי להתבגר, להיות מגיל צעיר אחראי ורציני בחשיבתו ובבחירותיו". יחד עם זאת "חגי ידע לשמור על הילד שבו. הוא היה שמח ומוקף חברים", מספרים במשפחה. אמו מוסיפה ואומרת: "פניו המחייכות בתמונות מספרות את סיפור חייו".

בתיכון למד בבית הספר "אורט רוגוזין" על שם זאב בוים בקריית גת. בכיתה י' החל מצבו של חגי להידרדר בלימודים. כנראה, שקורות המשפחה באותה תקופה השפיעו עליו לרעה. המורה אמרה עליו: "יש לו יכולת, אבל אין לו רצון ללמוד". כשבגר עשה חגי "תיקון", השלים את בחינות הבגרות ואף סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה. לאחיו, אלירן, אמר בחיבה: "אל תוותר על הבגרות. אל תעשה את הטעות שאני עשיתי. תלמד היטב ותשקיע, כדי שלך תהיה בגרות טובה".

חגי היה ילד חברותי. חבריו ליוו אותו לאורך כל שנות ילדותו ובגרותו, איתם בילה וכייף. הוא שיחק כדורגל בקבוצת קט רגל בקריית גת.

בשנת 2000 התגייס חגי לצבא. הוא שירת במג"ב באוגדת יהודה ושומרון. אשתו, לילך, מספרת: "השירות הצבאי היה עבורו חוויה טובה ומהנה, מלאת אתגר וסיפוק. הוא אהב אקשן. הוא היה פטריוט, מורעל. גם כשהיה ברגילה הלך במדים. הוא היה כל כך גאה בהם".

עם סיום שירותו הצבאי התגייס חגי לשירות בתי הסוהר ב-1.12.2003. לילך, רעייתו מעידה עליו: "בגרותו של חגי באה לידי ביטוי גם בעת שחרורו מהצבא. בניגוד למרבית הצעירים היוצאים מהשירות לעבודות מזדמנות, או מבקשים לחסוך כסף לטיול הגדול בחוץ לארץ, ידע חגי את דרכו וחודש לאחר שחרורו מהצבא התגייס לשירות בתי הסוהר". הוא סיים קורס סוהרים בהצטיינות והוצב לעבודה כסוהר ביטחון בבית המעצר "אוהלי קידר" אשר בבאר שבע. לילך ממשיכה ואומרת: "הוא אהב את האתגר בעבודה עם האסירים והיה שמח שנפלה בחלקו עבודה עם משמעות. הוא חש סיפוק עצום והגשמה עצמית. הסוהרים איתם עבד הפכו במהרה לחבריו הטובים. הוא היה יוצא ליום עבודה עם שמחה בלב ועם חיוך על השפתיים. הוא תפקד על תקן קצין. הוא היה טוב במה שעשה וידע שיש שם פוטנציאל לקידום".

חגי מאוד רצה להיות קצין. בהמשך התממש חלומו זה והוא הגיע לקורס הקצינים הייעודי, כשהוא כבר היה נשוי ואב לבת. "הקורס היה עבורו אתגר גדול. למרות השעות הרבות מחוץ לבית, הצורך להשקיע בעבודות, במבחנים, באימונים ולפעמים אף על חשבון המשפחה, עשה חגי כל מאמץ נדרש כדי לעבור את הקורס ולהפוך לקצין מן המניין. כשנעדר ימים ולילות תמכתי ועודדתי אותו. התגעגעתי אליו, אבל לא אמרתי מילה. לא רציתי להסיח את דעתו מהקורס", מספרת רעיתו.

חגי ולילך הכירו עם גיוסו לשירות בתי הסוהר. "אני הייתי בת עשרים ושלוש וחצי והוא שנתיים צעיר ממני. אבל, הוא לא סיפר לי. חשב שזה ירתיע אותי. אחרי חודש הוא סיפר לי בן כמה הוא. אבל אז זה כבר לא שינה לי. אני הייתי מאוהבת בו מעל הראש... כזו הייתה ההתחלה", מספרת לילך, שותפתו לחיים של חגי. עוד היא מוסיפה: "חגי היה עבורי עולם שלם של אהבה: אהבתי את פניו הטובות, את חיוכו, את דרך חיזורו, את פתקי האהבה שהיה כותב לי. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון ובשבילי הוא היה מושלם, מפנק". חגי היה רומנטיקן, אומרת אשתו ומתארת את הצעת הנישואין שלו אליה: "הוא הזמין אותי לשיט על יאכטה בתל אביב, ידע שאני אוהבת הפלגות. שם הציע לי נישואין". לאחר בילוי מהנה שבו אל בית הוריו של חגי, שם ציפתה לה הפתעה נוספת: חגיגת אירוסין, שנחגגה ברוב הדר וברוב שמחה ואושר. "כל בני המשפחה היו בסוד העניינים ורק אותי לא שיתפו. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי. החיים נראו מבטיחים מתמיד - חיים מושלמים", מציינת לילך.

"כשהוא עמד להתחתן כל כך התרגשתי. הייתי בוכה כל יום ואפילו רזיתי. חגי התחיל לדאוג לי ושאל כל הזמן אם אני בסדר", מספרת אמו ומוסיפה: "מאוד שמחתי שאביו יובילו לחופה, אחרי כל מה שהוא עבר, שסוף סוף תהיה שמחה שתפתח את דלתות האושר במשפחה". ובהמשך מציינת חמדה: "ביום חתונתו היה חגי המאושר באדם, 'מסמר הערב'. בכלל במפגשים חברתיים היה חגי תמיד שמח, תמיד רקד ואף שר, על אחת כמה וכמה שמח ביום חתונתו".

"עם נישואינו תכננו ארבעה ילדים. ההריון לא הגיע באופן טבעי ונאלצנו לעבור טיפולי הפריה. במהלך התקופה כולה חגי עודד אותי ולא ויתר. הוא היה אופטימיסט". מספרת לילך. "לאחר מאמצים וטיפולים רבים נולדה לנו בת, עילאי. חגי זכה לשמוע אותה קוראת לו אבא. זו הייתה המילה המתוקה ביותר בעולם עבורו. הוא זכה לראות את עילאי מתפתחת: הולכת ומדברת. בימי שישי ובימי פגרה מהעבודה היה הולך איתה לכל מקום: לקניות, לסידורים, לאכול פיצה... כשלקחנו אותה לעשות חיסון היה מסובב את הראש, לא יכול היה להסתכל שמכאיבים לבתו", אומרת אשתו. חגי היה אב ובעל מסור ואוהב, איש משפחה, איש עבודה. בכל אשר עשה ניכרה אחריותו, רצינותו, האיכפתיות והאהבה שלו.

צוער חגי נפל ביום כ"ה בכסלו תשע"א (2.12.2010) בשריפה הידועה כ"אסון הכרמל".

מספר שבועות לפני האסון הייתה חמדה עדה לשיחה בין שני בניה: חגי ואלירן. אלירן שאל מדוע קוברים חיילים בארון ולא בתכריכים. חגי הסביר לו שזה כבוד גדול להיקבר בארון, אלירן לא הסכים איתו והיה ויכוח ביניהם. אז הוסיף חגי ואמר: "אם אני אמות, אני רוצה להיקבר בארון, הפחד שלי הוא למות בשריפה". האם ביקשה מהם להפסיק, מכיוון שלא יכלה לשאת את השיחה.

ביום חמישי, כ"ה בכסלו, א' חנוכה, התלקחה שריפה ביערות הכרמל. השריפה, הגדולה בתולדות המדינה, המכונה "אסון הכרמל", כילתה חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות, שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" וכלא "כרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים, שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות הכבאות והצלה, צוערים ומדריכים של קורס הקצינים הייעודי של שירות בתי הסוהר, בו היה חגי צוער.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים. בשריפה נספו ארבעים וארבעה בני אדם. שלושים ושבעה היו צוערי הקורס ומפקדיהם, בנוסף היו נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ערכי הנתינה, האחריות והעזרה לזולת היו נר לרגליו של חגי. ערכים אלו חוזרים ומופיעים לאורך חייו הקצרים. גם בעת שהאוטובוס עם הצוערים נקלע לזירת האש, ירד חגי עם הקצין לעזור בכיוון האוטובוס להסתובב ולשוב על עקבותיו ואולי להצליח להימלט מהאש. הוא עזר גם לחבריו לרדת מהאוטובוס ולנסות לברוח, אך הם לא שרדו את להבות האש.

לילך מספרת על הרגשה רעה שהייתה לה ביום האירוע. "בליל האירוע חלמתי חלום רע ודבר ראשון, על הבוקר, התקשרתי לחגי לראות שהכול בסדר. היה זה ערב חנוכה והייתי בחופשה עם עילאי. התכוננתי איתה ליום כיף. חגי הרגיע אותי בטלפון. במהלך כל אותו בוקר העברנו בינינו מסרונים בטלפון וחגי סיפר לי שהוא וחבריו לקורס יוצאים לכלא דמון לפנות משם אסירים בשל הדליקה שפרצה במקום. הוא אף שלח לי תמונה של השריפה המשתוללת במקום. בחצי צחוק, חצי אמת אמרתי לו: 'סרב פקודה', ו'תשמור לנו עליך'." בדאגה רבה עקבה לילך אחר ההתפתחות האירוע בתקשורת ורק כאשר החלה לראות את התמונות בטלוויזיה הבינה שגם חגי שלה שם. "אני שמחה שהוא מת בידיעה שאני אוהבת אותו. דאגתי תמיד שיידע שהוא אהוב. זה עושה לי טוב שעם הידיעה הזו הוא מת", מדגישה לילך.

חגי היה בן עשרים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר אחריו אישה, בת, הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו חגי הועלה לדרגת מישר וקיבל את עיטור המופת. העיטור ניתן לכל נופלי שב"ס ב"אסון הכרמל" לאות הערכה והוקרה על חלקם במאמץ להצלת חיי אדם, במקרה זה, פינוי אסירים מכלא "דמון", הרחקתם מלשונות האש והתופת שהתדפקו על פתח הכלא והבאתם למקום מבטחים.

עת הורידו את ארונו של חגי למנוחת עולמים, הרגישה חמדה שחלק מגופה יורד ונקבר איתו: "הלב שלי שרוף. את השריפה בכרמל כיבו, אבל את הלב שלי לא יצליחו לכבות אף פעם. אני כל הזמן חושבת כמה הוא סבל, כמה כאב לו. הצלתי אותו כל פעם שיכולתי, אבל באש לא הייתי איתו. באש הוא היה לבד".

"האש אכלה אותם. אלוהים היה רע באותו הרגע, למה לא עזרת להם? הם באו להציל חיים", זעקו בני המשפחה הכואבים במהלך ההלוויה.

מפקדו של חגי, סגן גונדר אלי גבאי, סגן מפקד בית המעצר "אוהלי קידר", סיפר כמה נלחם חגי כדי להגיע לקורס הקצינים. בהספדו לחגי אמר: "דרך נפילתך, בדרך להציל אחרים, מאפיינת את כל שירותך. אש החנוכה שהייתה אמורה להאיר הפכה לאש מאכלת ... נדיר באישיותו, אהוב ואהוד על כולם. כאשר נודע דבר מותו בבית הסוהר, אסירים רבים מחו דמעה וכתבו דברי ניחומים. זה מעיד על אהבת האדם שהייתה לו. לחגי היה חלק חשוב בגיבוש המשמרת. בעל כריזמה טבעית ויצירתיות מחשבתית. חגי היווה נכס צאן ברזל ליחידה. דמות ומופת לחיקוי".

"חלפה שנה מיום לכתו מאיתנו" מספרת האם, "אביו עדיין מסתגר בכאבו בבית המשפחה. מדי פעם נאנח עמוקות. כדי להתפרק הוא נוהג לבקר בבית העלמין, לא משנה השעה, לא חשוב היום. הוא מנקה את הקבר, מתייחד עם בנו וחוזר הביתה לעוד יום של געגועים קורעי לב". לאחר לכתו של חגי התקיימו שני אירועים משפחתיים משמחים: נישואי אחיו אלירן והולדת אחיין לחגי. האם מספרת: "בכיתי על כך שהוא לא יהיה בהם".

לילך מספרת על דו-שיח בינה ובין עילאי, בת שנתיים וחצי, שנה לאחר מות אביה, בדרכה אל הגן: "אני צריכה להיות מאושרת. מי אמר לך את זה? אבא!" לילך נזכרת בערגה בקשר שהיה לחגי עם בתו: "ביומו האחרון שרה לו בטלפון את השיר 'לאבא שלי יש סולם'. מאז לכתו - הילדה מסרבת לשיר את השיר" מספרת לילך ומוסיפה: "מאז היא מסתכלת על תמונותיו וקוראת 'אבא חגיה'. הבת שהותיר כל כך דומה לו. בכול. באופי, ביופי, במעשי הקונדס, בשירים שהיא אוהבת לשיר. אני משתדלת להזכיר לה את אבא ואפילו הכנתי קופסת זיכרון ובה מתנות שקיבלה במיוחד ממנו כמו בגד גוף עם סמל של מכבי תל אביב בכדורגל, הקבוצה שכל-כך אהב. הוא תכנן ללכת איתה למשחק שלהם יחד איתה ולא הספיק. אז אני הלכתי, אני ראיתי בכך מעין צוואה".

לעילוי נשמתו של חגי, נקנה כיסא אליהו הנביא לברית של אחיינו שנולד שנה לאחר נפילתו.

מדי שנה, סמוך ליום השנה לאסון הכרמל, מתקיים בקריית גת טורניר טניס לזכרם של חגי ז'ורנו ורועי ביטון, נספי האסון תושבי העיר. בטורניר משתתפים שחקנים מקצועיים מכל העולם בקטגוריות גברים וזוגות.

... "ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א', י"ט, י"ב) - אנדרטה לזכר הנופלים ב"אסון הכרמל" הוקמה במקום בו עלה האוטובוס באש על כל יושביו. האנדרטה נחנכה ביום השנה הראשון לאירוע בדצמבר 2011; באנדרטה לזכר הנופלים בשירות בתי הסוהר, במתחם הנציבות ברמלה, מונצחים גם נופלי "אסון הכרמל"; משפחתו של הנופל עאדל טאפש, איש שירות בתי הסוהר שהתגורר בבית ג'אן, נטעה במאי 2011 חורשה לזכרו ובה הקימה אנדרטה לזכר הנופלים ב"אסון הכרמל".